מה זוכרים מהנאום של גנץ?

פוליטיקאים ישראלים אינם מצטיינים בשימוש בסיפורים כדי להעביר מסרים. גם אם נתאמץ, נתקשה להיזכר בנאום מכונן של פוליטיקאי כלשהו שעשה שימוש בסיפורים. מבחינה זו בני גנץ אינו יוצא דופן. אם מניחים בצד את עמדותיו ורק בוחנים את הדרך שהוא בחר להעביר אותן, נגלה את השבלוניות במיטבה.

כחצי שעה דיבר גנץ בנאום הבכורה שלו, ואפילו סיפור אחד לא הצליח לספר. רק דיקלם מסרים. אמנם דיקלם יפה, עם תנועות ידיים נכונות, דגשים ובלי הפומפוזיות המחרידה של פוליטיקאים מהסוג של יאיר לפיד – ועדיין רק דיקלם.

אם תשאלו איך אפשר לעשות את זה אחרת, אני ממליץ בחום לראות את הנאום של ביל קלינטון ביולי 2016, במהלך קמפיין הבחירות לנשיאות של רעייתו הילארי. “באביב 1971 הכרתי בחורה” – במילים האלה הוא פתח את הנאום. כולם הבינו מיד למי הוא מתכוון, אבל זה לא הפחית מהסקרנות של הקהל שנותר מרותק לסיפור. במשך דקות ארוכות הוא תיאר את חיזוריו אחרי הילארי, ותוך כדי הסיפור על היכרותם העביר למאזינים את כל התכונות שלה – אלה שהופכות אותה לראויה בעיניו להיות נשיאת ארצות הברית.

אחד הסיפורים שהיו יכולים לעזור לגנץ להעביר את המסר הוא לספר על הרגע שהחליט להיכנס לפוליטיקה, ממש לזקק את רגעי קבלת ההחלטה באמצעות סיפור אישי. דרך סיפור כזה הוא היה יכול להעביר מסרים על האישיות שלו, למה הוא חושב שהוא מתאים, איך הוא רוצה לעשות את זה אחרת וכו’. את כל המסרים האלה הוא ניסה להעביר לאורך הנאום בדרך המקובלת: סדרה של משפטים מופשטים שהמאזינים מתקשים לזכור.

מה רבים בכל זאת זוכרים מהנאום של גנץ? את משפטי ההשוואה לבית המלוכה של לואי ה-14. “היה מלך שאמר המדינה היא אני, אבל לא, לא אצלנו. אף מנהיג ישראלי אינו מלך. המדינה היא אתם, היא אנחנו… הממשלה שנקים תהיה ממשלה ממלכתית ולא מלכותית. זו תהיה ממשלה ללא אדונים ומשרתים, ללא מתנות מגונות וללא ליצני חצר”.

המשפטים האלה עובדים, כי אנחנו קולטים טוב יותר אנלוגיות. סיפורים שמבוססים על אנלוגיות הם דרך טובה להעביר מסרים, וזו טכניקה מצוינת שמשתמשים בה גם אנשי מכירות.

עמיתי שון קלהאן הציג בספרו את הדוגמה של מפגש שנתי שעורכת ענקית מוצרי תוכנה לאנשי המכירות שלה. בפתיחת כנס כזה שהתקיים בפלורידה, למדו מנהלי המכירות על סטוריטלינג, ומנהל המכירות בחברה, טים, עלה על הבמה ופתח בשאלה: מיהו הספורטאי האולימפי הכי מצליח? מישהו מהקהל ענה: מייקל פלפס.

“זה נכון” אמר טים, “פלפס זכה ב-22 מדליות זהב בשלוש אולימפיאדות. אני זוכר שצפיתי בטלוויזיה באולימפיאדת בייג’ין וראיתי איך הוא זוכה במקצה ל-400 מטר, שבו שוחים בכל ארבעת סגנונות השחייה. במשחה הזה פלפס שבר את השיא העולמי שהוא עצמו החזיק וניצח בהפרש של שתי שניות. למקום השלישי הגיע שחיין אמריקאי אחר, ראיין לוכטה.

“עכשיו, תדלגו ארבע שנים קדימה לאותו משחה באולימפיאדת לונדון. פלפס עדיין מחזיק בשיא העולמי, אבל ככל שהמשחה מתקדם מבינים שהוא לא יצליח לנצח. למעשה, הוא אפילו לא קיבל מדליה, ובזהב זכה לוכטה. בדיעבד הסתבר שפלפס פשוט לא התאמן מספיק. הוא התייחס לניצחון שלו כמובן מאליו, לעומת לוכטה שהגביר את קצב האימונים שלו ואף המציא תנועת דולפין שסייעה לו בשלבי הסיום של המשחים.

“אנחנו נמצאים בחזית התעשייה שלנו בעשר השנים האחרונות. אנחנו המייקל פלפס של התוכנה בתחום שלנו. אבל כמו פלפס ולוכטה, יש לנו מתחרים שעובדים קשה ויכולים לעקוף אותנו. לכן, אסור לנו להוריד הילוך. לימוד השימוש בסטוריטלינג היום זו תנועת הדולפין שלנו. זה יהיה אחד מתוך הרבה דברים שנעשה השנה, כדי להבטיח שנמשיך להיות חברה מספר אחת”.

הסיפור הזה הוא אנלוגיה. טים השתמש בסיפור שכל אחד מהמאזינים שלו מכיר, מבין ויכול להתחבר אליו, כדי להשוות אותו לנושא מהעולם העסקי – איך נישאר חברה מובילה. כך עוזרת המוחשיות של סיפורים להעביר מסרים מופשטים.