הפחד משחק תפקיד חשוב בהתנהלות של ממשלות וארגונים במגפת הקורונה. מפחדים להחליט, מפחדים לטעות, מפחדים מאחריות. לא ניתן להעלים את הפחד לחלוטין, אבל אפשר לנהל אותו. זה מחייב לעבור לתקשורת שמבוססת על סיפורים ודוגמאות מוחשיות
פרופ' יובל נח הררי נהג לומר, וגם כתב בספרו האחרון, שהאנושות הביסה את הרעב, המגפות והמלחמות. אבל שניים מהמשברים הגלובליים הגדולים של המאה ה-21 קשורים לתחומים האלה – מתקפת הטרור ב-2001 בארצות הברית, שהפכה את הטרור לבעיה עולמית, ומגפת הקורונה.
האם העובדה שהמאה ה-21 התחילה עם טרור ומגפה גלובליים מלמדת שפרופ' הררי טעה? לא. המשברים האלה מלמדים שהאנושות עדיין לא הביסה את הפחד…
זוכרים את ארגון המדינה האסלאמית (ISIS), שהפך לדאעש? זוכרים את הסרטונים שהציג הארגון הזה, שבהם אנשיו עורפים ראשים של קורבנות שנחטפו על ידם ומתעדים רציחות מזעזעות של אזרחים וחיילים בעיראק ובסוריה? זוכרים את ההפחדות על ג'יהאדיסטים שישטפו את כל אירופה? פ-ח-ד!
אז מה נשאר מסיפורי ג'ון הג'יהאדיסט עורף הראשים? מי שהצליח להניח בצד את תחושות הפחד, יכול היה להעריך גם לפני שמונה שנים, כאשר הסרטונים האלה התפרסמו כמעט מדי יום, שדאעש תהיה בסופו של דבר רק הערת שוליים בהיסטוריה האנושית. בעיות הטרור אמנם לא נפתרו, ומדי פעם אנחנו מקבלים תזכורת ממקום אחר בעולם, אבל קשה למצוא מישהו שיאמר כיום שזו אחת הבעיות המרכזיות שאיתה מתמודדת האנושות.
לפחד יש מרכיב מרכזי גם בהתנהלות של ממשלות וארגונים בכל העולם במהלך מגפת הקורונה. מפחדים להחליט, מפחדים לטעות, מפחדים מאחריות, מפחדים מהתוצאות. מ-פ-ח-ד-י-ם!
לא ניתן להעלים את הפחד לחלוטין, אבל אפשר לנהל אותו, ואחד האתגרים של מנהיגים (או מנהלים, אם מדובר בארגון) הוא לסייע בניהול הפחד. זה מחייב לעבור לתקשורת שמבוססת על סיפורים, על דוגמאות, על אנלוגיות. במקום להשתמש במספרים ונתונים שאינם מובנים לרוב האנשים, לתת דוגמאות מוחשיות. רוצים דוגמה? כאשר השתמשתי בסיפור על דאעש נתתי דוגמה.
איך עושים את זה בניהול משבר הקורונה? המושל לשעבר של ניו-יורק, אנדרו קואומו, ייזכר בגלל פרשיות ההטרדה המינית שנקשרו אליו בשנה שעברה וחיסלו את הקריירה שלו. אבל בתחילת המגפה, כאשר היה בתפקיד, הוא הצליח לחבר את התושבים למצוקת המבוגרים באמצעות שימוש יום-יומי בסיפורים על אימו, מתילדה, וחקיקה שהתקבלה בניו יורק בתחום הזה אף זכתה לשם "חוק מתילדה". תדרוכים בגובה העיניים, סיפורים שאנשים מבינים, כמה שפחות נתונים מפחידים ולא ברורים – וזה די עבד.
אחד האתגרים של מנהיגים בסיטואציות משבריות הוא הציפייה מהם להנהיג, לקבל החלטות ברורות. המבחן הזה מתרחש כיום בישראל, כאשר הציבור משדר, באמצעות עיתונות חובבת פאניקה, חוסר שביעות רצון מכך שהחלטות הממשלה משתנות כל יום ואינן ברורות. לדעתי, זה נובע מהסתכלות לא נכונה על תפקידה של מנהיגות בשעה כזו.
מנהיגות היא לא רק לקבל החלטות ולתקשר אותן לציבור (אזרחים או עובדים). המבחן של מנהיגות מתבטא גם ביכולת של מנהיגים לשתף את המונהגים באחריות האישית של כל אחד מהם. כאשר אנחנו אומרים שמנחיתים עלינו כל יום החלטות לא ברורות, אנחנו אומרים למעשה: אנחנו לא רוצים לקבל אחריות לכלום, רוצים שמישהו מעלינו (הממשלה, הדירקטוריון, הנהלת החברה) יחליט עבורנו, זה התפקיד שלהם להחליט והעיקר שיחליטו נכון. אז לא, זה לא רק התפקיד שלהם. זה התפקיד של כל אחד מאיתנו.
כדי לשתף את המונהגים באחריות לקבלת ההחלטות, מנהיגים צריכים, כאמור, לבסס את התקשורת על סיפורים ודוגמאות, ולא לחשוש גם אם אין להם תשובות. המנכ"ל של חברת התעופה דלתא, Ed Bastian, נוהג לומר כי יותר חשוב לתקשר כאשר אין לך תשובות מאשר כשיש לך תשובות. ומי כמוהו, שמנהל חברת תעופה ענקית במהלך מגפה עולמית, יודע שזה נכון.
נעים להכיר - אודי נחשון
אני מאמן, יועץ ומרצה – מתמחה בשיפור היכולת של מנהלים ויזמים להתחבר, להשפיע, לגרום למסרים להידבק ולהוביל אסטרטגיה ושינוי, באמצעות שימוש בכלים של סטוריטלינג.
החיבור בין סיפורים אישיים לבין מסרים עסקיים וארגוניים הוא אחד הכלים היעילים ביותר בפעילות היום-יומית מול עובדים, לקוחות ומחזיקי עניין אחרים – במטרה להזניק ארגונים ומיזמים ולפתור בעיות ניהוליות.
אני שותף בחברה הבינלאומית Anecdote, שהכשירה עד כה אלפי מנהלים ברחבי העולם להנהיג בעזרת סטוריטלינג.
הבלוג "מנהלים עם Storytelling" נועד להעשיר ולשתף מידע וידע בתחום הזה, ואשמח לענות על כל שאלה. בעמוד סדנאות תוכלו לראות פרטים על מגוון תוכניות הכשרה.
ליצירת קשר: