סכנת טביעה בפרטים

אחד השימושים החשובים של מיומנות סטוריטלינג הוא בהופעה בפני קהל. כריס אנדרסון, נשיא ואוצר ראשי של TED, כותב בספרו “המדריך הרשמי של TED לדיבור בפני קהל”, כי כאשר רוצים לספר סיפור על הבמה, חשוב לזכור ארבעה דגשים עיקריים:

• לבסס את הסיפור על דמות שהקהל יכול להזדהות איתה.
• לבנות מתח באמצעות סקרנות, תככים חברתיים או סכנה ממשית.
• לפרט במידה הנכונה – מעט מדי פרטים והסיפור יהיה מופשט מדי, יותר מדי פרטים והסיפור ילך לאיבוד.
• לסיים בפתרון משביע רצון, יהיה אשר יהיה – מצחיק, מרגש או חושפני.

ההמלצה שמתייחסת לרמת הפירוט היא חשובה מאוד, כי לעיתים בונים חלק ניכר מההרצאה, או אפילו את כולה, סביב סיפור אחד. מבחינת המרצה יש בכך יתרון, מאחר שקל יותר לזכור סיפור מאשר רשימה של נקודות שמתכננים לדבר עליהן, ואם הוא מוצלח, השפעתו על הקהל הרבה יותר אפקטיבית.

הנטייה להעמיס בפרטים לא חשובים קיימת בעיקר כאשר אנחנו מספרים סיפור שקרה לנו, מאחר שקשה לנו להבחין שפרטים שחשובים לנו לא תמיד מעניינים או חשובים בעיני הקהל. אנדרסון אומר כי מצב יותר חמור מתרחש אם אנחנו שוכחים פיסת מידע חשובה שבלעדיה הסיפור אינו הגיוני. הנה דוגמה טובה שהוא נותן לסיפור בשתי גרסאות:

פעם, כשהייתי בן שמונה, הלכתי לדוג עם אבא שלי. היינו בתוך סירה קטנה, עשרה קילומטרים מהחוף, ואז הגיעה סערה גדולה. אבא הלביש לי חגורת הצלה ולחש לי באוזן: “בן, אתה סומך עלי?”. הינהנתי. הוא דחף אותי למים. פשוט העיף אותי מהסירה! נפלתי, ואז צפתי על פני המים מתנשם ומתנשף. המים היו קפואים, הגלים היו מפחידים. ענקיים. ואז אבא קפץ אחרי. הסתכלנו מבועתים בסירה הקטנה ששוקעת. אבל הוא החזיק אותי כל הזמן ואמר לי שהכול יהיה בסדר. אחרי 15 דקות הגיע מסוק של משמר החופים. מסתבר שאבא ידע שהסירה נפגעה ועומדת לשקוע, והוא התקשר למשמר החופים ונתן להם את המיקום המדויק שלנו. הוא שיער שעדיף לדחוף אותי לים הפתוח מאשר להילכד בסירה כשהיא תתהפך. וכך למדתי מה זה לסמוך על מישהו באמת.

אפשר להרוס את הסיפור הזה בדרך הבאה:

אבא שלי לימד אותי מה זה לסמוך על מישהו, כשהייתי בן שמונה ותפסה אותנו סערה כשיצאנו לדוג מקרל. לא הספקנו לתפוס אפילו דג אחד לפני שהסערה הגיעה. אבא ידע שהסירה עומדת לשקוע, כי זאת היתה סירה מתנפחת מתוצרת סאטורן, שבדרך כלל הן די חזקות, אבל בזאת היה כבר פעם חור, ואבא חשב שזה עלול לקרות עוד פעם. בכל מקרה, הסערה היתה חזקה מדי בשביל סירה מתנפחת, והמים כבר התחילו להיכנס. אז הוא התקשר לשירות ההצלה של משמר החופים, שבאותם ימים היה פעיל 24 שעות ביממה, לא כמו היום. הוא אמר להם איפה אנחנו, ואז הלביש לי חגורת הצלה, זרק אותי למים ואז קפץ פנימה בעצמו. חיכינו למשמר החופים ותוך 15 דקות המסוק הגיע – נדמה לי שזה היה ג’ייהוק של סיקורסקי – וניצלנו.

לעומת הדרמה שנפרסת בסיפור הראשון והתובנה שהוא מבקש להוביל אליה – “כך למדתי מה זה לסמוך על מישהו באמת” – בגרסה השנייה הכוונה של האב מתגלה בשלב מוקדם, כך שאין דרמה, יש יותר מדי פרטים שלא מעניינים את הקהל, והכי גרוע, כפי שמציין אנדרסון, שמשפט המפתח שמחזיק את כל הסיפור, “בן, אתה סומך עלי?”, הולך לאיבוד.

לכן, כאשר אתם מתכוונים לספר סיפור, תחשבו קודם כל על הסיבה שאתם רוצים לספר אותו – מהי הפואנטה שלו. לגבי הפרטים, השיטה הטובה ביותר היא לנסות את הסיפור על מישהו שאתם מכירים לפני שמשתמשים בו. לפי התגובה שלו תדעו אם קיימים פרטים מיותרים. עם זאת, חשוב לשמור על מספיק פרטים שיאפשרו לקהל שלכם לדמיין במוחו מה קרה, שהרי זהו כוחו הגדול של סיפור.