חוקרי מנהיגות מנסים למצוא תבניות ונוסחאות למנהיגות מוצלחת ומתמודדים עם השאלה איך מגבירים את הסיכוי להנהיג בלי להפעיל סמכות. הפתרון: מעבירים מסרים, משתפים ומשכנעים באמצעות סיפורים שיוצרים הזדהות, מחדדים את ההבנה ומגבירים את רמת האמון
רבים מנסים לפצח לאורך השנים מהי הנוסחה למנהיגות מוצלחת, והשאלה היא האם יש בכלל נוסחה כזו. הספק שמוטל בקיומו של מתכון למנהיגות טמון בין השאר בקושי לגבש הגדרות מוסכמות, ובשונות הרבה באופן שרואים את המושג גם המנהגים עצמם וגם אלה שמונהגים על ידם.
Cash Keahey, יועץ ומאמן ותיק למנהיגות, אומר שאחת הבעיות של מנהלים, בהקשר של מנהיגות, היא היעדר מודעות עצמית. במילים אחרות, ההמלצה שלו היא: לפני שאתם חושבים להנהיג אחרים, כדי שתדעו להנהיג את עצמכם.
Keahey פרסם באחרונה ספר שבו ניתח, על סמך מחקרים, טיפוסי מנהיגות בקרב נשיאי ארצות הברית לאורך ההיסטוריה. את הממצאים הוא סיכם בשמונה טיפוסי מנהיגים שמוצגים בספר, וגם התראיין בנושא בפודקאסט של היועץ והמרצה בתחום הסטוריטלינג פול סמית'.
סוגי המנהיגות שמוצגים בספר:
שקול – מנהיג זהיר, יציב, מעורב בפרטים, שמנהיג על בסיס מידע, וגם נחשב מעשי. אם הוא בוחר בכיוון מסוים, ילך בו בצורה ברורה.
פרואקטיבי – מנהיג בעל אוריינטציה לפעולה, שגם מונע על ידי דחפים לפעול בבהילות.
חדשן – מנהיג שמונע על ידי רוח של חלוציות, מחפש ורוצה לעורר השראה של חדשנות.
איש חזון – פחות מסתכל לעבר, מתבונן לעתיד ומסיק מה הוא צריך להיות. תומס ג'פרסון, הנשיא השלישי של ארצות הברית ומי שחיבר את הכרזת העצמאות האמריקאית, התנהל באופן כזה.
כוללני – מנהיג אכפתי ודואג, ממעיט בערך עצמו ושם דגש על ערכים ואמפתיה.
משכנע – מנהיג שמבסס את ההנהגה שלו על שיתוף פעולה, התחשבות ושכנוע.
תופס פיקוד – מנהיג שנוטה להאציל סמכויות, מונע על ידי תוצאות.
עצמאי, סוליסט – מנהיג החלטי ותקיף שסומך בעיקר על עצמו.
לרוב הנשיאים אפשר לייחס יותר מסוג אחד של מנהיגות. תיאודור רוזוולט, שהפך למודל להרבה מנהיגים בעידן המודרני, היה גם חדשן וגם דגל באחריות ובהאצלת סמכויות, מסוג אלה שרוצים לגרום לדברים לקרות. אבל היה בו סגנון פרואקטיבי שמתאים, למשל, בעידן הנוכחי לנשיא טראמפ. אצל טראמפ הדגש הוא יותר על הפן האימפולסיבי של סגנון הניהול הזה. אברהם לינקולן היה צירוף של מנהיג חדשן ובעל סגנון כוללני – סגנון שאפשר לייחס גם לברק אובמה, ששילב במנהיגות שלו הרבה אמפתיה, אבל גם אופיין בסגנון סוליסטי.
כאשר בוחנים את סגנונות ההנהגה האלה בשדה ניהולי רחב, אפשר למצוא מכנה משותף לכמה מהם – האפשרות לשדרג אותם באמצעות שימוש בכישורי סטוריטלינג. זה בולט בעיקר בסגנון המנהל החדשן, איש החזון והמשכנע.
פרופ' מיכה פופר, שחקר לאורך שנים את הפסיכולוגיה של המנהיגות, כתב בספרו "מנהיגות מעצבת", כי הוא מציע לא לתפוס את המנהיגות כרשימה של תכונות אופי ולא כטקטיקת שליטה אלא כמערכת יחסים. דוגמה פשוטה היא שני מנהלים שמבקשים מהעובדים שכפופים להם לעבוד על פרויקט דחוף בסוף השבוע. קבוצה אחת של עובדים מסרבת לבקשה, בטענה ש"אי אפשר לחייב אותנו לעבוד בסוף השבוע" ו"אנחנו רוצים להיות עם המשפחה", והקבוצה השנייה נענית לפנייה. המשמעות של ההיענות הזו היא שהמנהל השני מקיים עם חברי הקבוצה מערכת יחסים שונה מזו של המנהל הראשון.
גם במסגרות שמבוססות על היררכיה מובנית וברורה יותר, כמו צבא ומשטרה, דרגי הניהול/הפיקוד מבינים כיום כי ניהול איכותי לא יכול להתבסס רק על הפעלת סמכות והנחתת פקודות. איך מנהלים בלי להפעיל סמכות? מעבירים מסרים, משתפים ומשכנעים באמצעות סיפורים שיוצרים הזדהות, מחדדים את ההבנה ומגבירים את רמת האמון. לכן, חלק מההכשרה של מנהלים חייבת לכלול יכולת לזהות סיפורים כאלה ולדעת איך ומתי להשתמש בהם.
נעים להכיר - אודי נחשון
אני מאמן, יועץ ומרצה – מתמחה בשיפור היכולת של מנהלים להתחבר, להשפיע, לתקשר הצלחות ולהוביל אסטרטגיה ושינוי, באמצעות שימוש ב-Storytelling.
אני שותף בחברה הבינלאומית Anecdote, שהכשירה עד כה אלפי מנהלים ברחבי העולם להנהיג בעזרת Storytelling.
הבלוג "מנהלים עם Storytelling" נועד להעשיר ולשתף מידע וידע בתחום הזה, ואשמח לענות על כל שאלה.
ליצירת קשר: