המתכון ליצירת משמעות

זו לדעתי אחת מהרצאות טד הטובות בשנה האחרונה – "החיים הם יותר מאשר להיות מאושרים", של העיתונאית והסופרת אמילי אספהאני סמית', ומי שיקדיש לה 12 דקות ימצא בה לא מעט תובנות רלוונטיות גם לעולם הניהול.

"נהוג לחשוב שתכלית החיים היא למצוא את האושר", אומרת אספהאני סמית, "ואמרו לי שהדרך לאושר היא הצלחה, אז חיפשתי את העבודה האידאלית והחבר המושלם, אבל במקום להרגיש מסופקת חשתי חרדה, וכך חשו גם החברים מסביבי".

לא צריך לערוך מחקרים מעמיקים כדי לאמת את התחושה שלמרות השיפור בחיים של רוב האנשים – שיפור שניתן למדוד במדדים אובייקטיביים – קיימות בעידן הנוכחי יותר תופעות של דיכאון ותחושות של ריקנות וחוסר תקווה.

הטענה של אספהאני היא שמקור התחושות האלה אינו בחוסר אושר (שהוא בכל מקרה תחושה רגעית), אלא במחסור במשהו אחר – משמעות בחיים. אם זה מתחיל להישמע כמו עוד הרצאת ניו אייג' משמימה עם הפרחת סיסמאות על מהות החיים – אז זה לא. תאמינו לי, אני ממש לא חובב הרצאות ניו אייג'.

התובנות שהיא מציגה שימושיות לכולם, ומנהלים יכולים לקחת מהן ערכים מוספים שישפרו את כישורי הניהול שלהם, בעיקר את יכולת החיבור לאחרים (עובדים, לקוחות וכו') ואת היכולת לספר את הסיפור שלהם באופן אפקטיבי יותר.

אספהאני מצטטת את הפסיכולוג מרטין זליגמן, שאמר כי משמעות באה מתחושה של שייכות ומהיכולת לשרת משהו מעבר לעצמנו. אנשים שבחייהם יש משמעות מצליחים יותר בלימודים ובעבודה, ואחרי שהיא ראיינה מאות אנשים וקראה אלפי דפים של מחקרים בפסיכולוגיה, היא מציגה ארבעה יסודות ליצירת חיים בעלי משמעות.

היסוד הראשון הוא שייכות שנוצרת כתוצאה מקיום מערכות יחסים שבה אחרים מעריכים אתכם ואתם מעריכים אחרים. אבל הדגש הוא על הערכה הדדית שמתייחסת למהות שלכם ושל אחרים.

הדוגמה שמציגה אספהאני: בכל בוקר, ידידה ג'ונתן קונה עיתון בדרכו לעבודה מאותו מוכר עיתונים ברחוב. זו לא רק עסקת קנייה-מכירה, תמיד נלווה לה גם דיאלוג קצר, שבו הם מתייחסים אחד לשני. בוקר אחד, לג'ונתן לא היו המטבעות הנכונים. המוכר אמר שלא ידאג לזה, אבל ג'ונתן התעקש לשלם ונכנס לקנות משהו בחנות סמוכה, רק כדי שיהיו לו מטבעות. מוכר העיתונים נעלב מההתנהגות הזו. הוא ניסה לעשות משהו טוב, וג'ונתן דחה אותו. זו דוגמה לסיטואציות שבהן רבים מאיתנו דוחים אנשים אחרים, או לא מתייחסים אליהם, מבלי לשים לב לכך, וזה פוגע בהם וגורם להם לחשוב שאינם ראויים לאמון, להערכה או להתייחסות.

היסוד השני ביצירת חיים בעלי משמעות הוא התכלית. האם התכלית, לדוגמה, היא למצוא עבודה שתעשה אותנו מאושרים? לא בדיוק. אספהאני מציעה לחשוב על התכלית לא במונחים של "מה אנחנו רוצים" אלא יותר כעל "מה אנחנו נותנים", ולכן המפתח לתכלית הוא שימוש בחוזקות שלנו כדי לשרת אחרים. זה נכון לעבודה וגם לחיים הפרטיים, כגון גידול ילדים.

היסוד השלישי הוא משהו שניתן להגדיר כתחושה של נשגבות והתעלות. משהו שנותן לנו תחושה רגעית של חיבור למציאות גבוהה יותר. אחד המרואיינים של אספהאני אמר שהוא חווה אותה בהתבוננות ביצירות אמנות, אחר חווה אותה בכנסיה, והיא עצמה, כסופרת, מעידה על תחושה כזו ברגעים מסוימים במהלך הכתיבה.

היסוד הרביעי, לפי אספהאני, הוא Storytelling. כאשר אנחנו יוצרים נרטיב מרצף אירועים בחיינו, זה עוזר לנו להבין ולהסביר איך הפכנו למי שאנחנו. הדבר החשוב בהקשר הזה הוא שהחיים הם לא סתם רצף אירועים. אנחנו יכולים לערוך אותם, לספר את הסיפורים בצורה אחרת, ובכך לתת להם משמעות שונה. תחשבו, לדוגמה, על חוויות שעיצבו אתכם במהלך החיים, בחיים הפרטיים ובעולם העבודה, ותראו שניתן להסיק מהן על התכונות הטובות והפחות טובות שלכם, על חוזקות ועל חולשות.

מעבר ליכולת ללמוד ולהכיר את עצמנו (ואולי גם לחסוך בייעוץ פסיכולוגי…), יש לכך שימושים בעולם העבודה. זה מאפשר לנו לבנות נרטיב שמשפר את היכולת להעביר מסרים, להשפיע ולפתור בעיות ניהוליות.