זום אנלוגי בעולם דיגיטלי

אחרי כחודשיים שבהם שיחות זום הפכו לערוץ תקשורת מרכזי בעבודה והתרחבו גם לצרכים חברתיים, אפשר להבחין גם בהתפתחות הסיקור של התופעה. בשלב הראשון הסיקור התמקד בהסברים טכניים ובטיפים איך להשתמש בזום, ועם השימוש הגובר, עלה גם העיסוק בתופעה שכבר זכתה לשם "עייפות זום" – תחושה של תשישות וריקנות שרבים חשים לאחר מפגשים בערוץ הזה.

ההסברים לתחושת העייפות קשורים לשני היבטים חשובים של שיחות וידאו – מצד אחד מחסור במידע ומצד אחר עודף מידע. בשיחות וידאו אנחנו מאבדים חלק מהמידע שקיים בשיחות רגילות, ולכן המוח שלנו חייב לעבוד קשה יותר כדי לנתח את המידע והמסרים שהוא מקבל.

המחסור במידע מתייחס לעובדה שבשיחת וידאו אנחנו לא מקבלים את שפת הגוף וסימנים לא מילוליים אחרים של בני השיח שלנו שעוזרים לנו להבין מסרים. לא רואים תנועות ידיים או סימנים שהמאזין משועמם או חסר סבלנות. הבדל חשוב נוסף הוא הקושי ליצור קשר עין. למעשה, במהלך השיחה בן השיח לא מביט אליך אלא למצלמה.

עודף המידע בהשוואה לשיחה פנים-אל-פנים מתבטא בין השאר בכך שבשיחת זום אנחנו רואים גם את עצמנו. תחשבו מה היה קורה אם הייתם יושבים בפגישה רגילה בחדר הישיבות במשרד ורואים את עצמכם, תוך כדי דיבור, על מסך ממול. יש בכך סוג של הגברת המודעות העצמית. גם הפוקוס על הפנים, שאינו קיים בשיחה רגילה, יוצר עודף מידע בשיחת זום.

עוד שוני חשוב שמשפיע על העברת מסרים קשור לאופן שבו אנחנו זוכרים אותם. הזיכרון שלנו מבוסס על סימנים של זמן ומרחב. לדוגמה, לעובדים קל יותר לזכור את המסרים של התוכנית הארגונית החדשה, כי הם זוכרים שזה קרה "באוקטובר בשנה שעברה באירוע באילת, באחר צהרים הזה עם הגלידה המדהימה…" לעומת זאת, בזום נעלם ההקשר של המרחב – כל השיחות לאורך כל היום הם בעצם חלק משיחה אחת… פגישת צוות של העבודה, שיחה עם המורה של הילדה ופטפוטי החבורה שעברה מבית הקפה לזום.

מחקרים שנעשו בעבר הראו איך אנשים מעבדים מידע באופן שונה כאשר הוא מועבר בשיחות וידאו, בהשוואה לתקשורת פנים-אל-פנים. הם הראו כי משתתפים בשיחות וידאו הושפעו יותר מהיכולת של הדובר להתחבר אליהם ולהתחבב עליהם מאשר מאיכות הטיעונים שהוא הציג, ואילו במפגשים פנים-אל-פנים המשקל שניתן לאיכות התכנים של הדובר היה גדול יותר.

עוד דוגמה: ממחקר שנעשה על שימוש בשיחות וידאו על ידי הרשויות בקנדה בתקשורת עם פליטים שביקשו היתרי הגירה, עלה כי כאשר הדיונים התנהלו בווידאו פחתה רמת האמון וההבנה. שיחות הווידאו גם הגבירו את הנטייה של הפליטים לשקר, ובמקביל פחתה היכולת של השופטים שהיו מולם לזהות את השקרים.

שיחות וידאו גם מושפעות מאיכות התקשורת. מחקרים מצביעים על כך שהאטה בתקשורת גורמת לכך שהמשתתפים בשיחה הופכים לזהירים יותר, ושיבושים בתקשורת עלולים להעצים את הדעות הקדומות של המשתתפים.

מהי המשמעות של התופעות האלה ביחס להעברת המסרים באמצעות שיחות זום? המסרים צריכים להיות תמציתיים ומומלץ לא להשתלט באופן בוטה על השיחה. יש כאלה שמרגישים פחות נוח להיכנס לדיון, בהשוואה להתנהלות שלהם בדיונים במקום העבודה. לכן, מי שמוביל את השיחה צריך לשים לב להתנהלות המשתתפים, ובמקרה הצורך לעודד אותם להשתתף גם באמצעות פנייה אישית.

לגבי שיתוף מצגת בזום, מומלץ להשתדל להשתמש רק בשקפים שעוזרים למשתתפים בשיחה לעקוב אחרי המסרים ולהימנע ככל האפשר משקפים שבהם רואים רק את הנקודות עליהם אתם מדברים.

הבעיות בהעברת מסרים באמצעות שיחות זום מובילות למסקנה שלעיתים שיחות קוליות בלבד עדיפות, כי הן מצליחות להעביר את המידע בצורה יותר מדויקת, ואולי, אחרי ההתלהבות הראשונית מהערוץ הזה בימי הסגר, כדאי לוותר על שיחות זום מיותרות ולהתמקד רק בהכרחיות.

ועוד משהו: תחשבו מה תזכרו יותר – אם המנהל ישלח לכם מייל תודה על עבודה מוצלחת שביצעתם או שהוא ישאיר לכם פתק בכתב יד על השולחן. אני עדיין זוכר פתקים שקיבלתי לפני 25 שנה ויותר. כלומר, טכנולוגיה מתקדמת לא תמיד משפרת את היכולת להעביר מסרים.